הרבה לפני האולמות הגדולים והמדליות האולימפיות, הג׳ודו התחיל במקום קטן ביפן.
בשנת 1882 הקים ג׳יגורו קאנו את הקודוקאן. לפי הסקירה ההיסטורית של Web Japan, בתחילת הדרך היו לו תשעה תלמידים ואולם אימונים קטן במקדש. קאנו, שלמד ג׳ו־ג׳יטסו, פיתח מתוך ניסיונו שיטת אימון בעלת מטרה גופנית וחינוכית.
לחשוב על הדרך
בחזון של קאנו, האימון היה הזדמנות לפתח גם שיקול דעת ואופי. שני עקרונות מרכזיים שניסח היו שימוש מיטבי באנרגיה ותועלת הדדית.
אפשר להבין אותם דרך חוויה מוכרת מהאימון: כוח לבדו אינו תמיד הפתרון. לפעמים תזמון, שיווי משקל ותנועה מדויקת משנים את התוצאה. ובה בעת, ההתקדמות שלנו תלויה בשותפים שמאפשרים לנו ללמוד.
מיפן אל העולם
קאנו ותלמידיו פעלו להפצת הג׳ודו מחוץ ליפן. עם השנים התפתחו קהילות אימון במדינות רבות, ובמשחקי טוקיו 1964 נכנס הג׳ודו לגברים לתוכנית האולימפית. ג׳ודו נשים צורף לתוכנית הרשמית בברצלונה 1992.
ההתחלה עדיין נוכחת
גם באימון של היום אפשר לזהות את הרעיון המקורי: קדים, מתרגלים יחד, מתאמצים ולומדים לנהוג באחריות כלפי בן הזוג. הספורט השתנה והתפתח, אבל הקשר בין למידה אישית להתקדמות משותפת נשאר חלק מרכזי בזהותו.