תולדות הג׳ודו

כשאנחנו קושרים חגורה, עולים על המזרן וקדים לבן הזוג, אנחנו ממשיכים סיפור שהתחיל ביפן לפני יותר מ־140 שנה. במרכז הסיפור עומד ג׳יגורו קאנו: נער סקרן שרצה להתחזק ולהגן על עצמו, והפך לאיש חינוך שיצר דרך חדשה ללמוד באמצעות הגוף.

הדרך הזאת קיבלה את השם ג׳ודו. היא התחילה באולם קטן בטוקיו, התפשטה למדינות רחוקות והגיעה לבמה האולימפית. אבל כדי להבין אותה באמת, צריך לחזור אל האדם שמאחורי החליפה והחגורה. על ראשית הג׳ודו, IJF

נער קטן, סקרנות גדולה

ג׳יגורו קאנו נולד בשנת 1860 במיקאגה שביפן, באזור שהוא כיום חלק מהעיר קובה. הוא גדל במשפחה מבוססת שהעניקה חשיבות רבה ללימודים. אחרי מות אמו עבר לטוקיו, ובהמשך למד באוניברסיטת טוקיו. הוא התעניין בשפות, בפילוסופיה, בכלכלה ובחינוך.

קאנו הצטיין בלימודים, אבל גופו הקטן והחלש יחסית הקשה עליו להתמודד עם תלמידים שהתנכלו לו. הוא חיפש דרך להתחזק ולרכוש ביטחון. כך נמשך לג׳ו־ג׳וטסו, שם כולל למסורות לחימה יפניות שכללו הטלות, אחיזות ושיטות הגנה עצמית.

בשנת 1877 החל ללמוד אצל המורה פוקודה האצ׳ינוסוקה. מה שהתחיל כרצון אישי להגן על עצמו הפך בהדרגה לחקירה: איך אפשר להתמודד עם אדם חזק יותר? מה הופך תנועה ליעילה? ומה עוד אפשר ללמוד מהאימון, מעבר ליכולת לנצח? ילדותו של קאנו, IJF, תחילת לימודי הלחימה, IJF

יפן משתנה, וקאנו מחפש דרך משלו

קאנו גדל בתקופה של שינוי עצום. בשנת 1868 החלה תקופת מייג׳י: יפן שינתה את מוסדותיה, הרחיבה את קשריה עם העולם ואימצה רעיונות חדשים בתחומי החינוך, המדע והתעשייה. גם מקומן של אומנויות הלחימה הישנות השתנה.

בתוך המציאות הזאת קאנו למד בשתי אסכולות מרכזיות של ג׳ו־ג׳וטסו: טנג׳ין שיניו־ריו וקיטו־ריו. הוא למד ממורים שונים, בחן טכניקות וחיפש את העקרונות המחברים ביניהן. הלימוד אצל פוקודה, ובהמשך אצל איסו ואיאיקובו, סיפק לו יסודות שעליהם בנה את הג׳ודו.

קאנו התעניין במיוחד בקשר בין תנועה, שיווי משקל ותזמון. מי שמתאמן בג׳ודו מכיר את הרעיון גם היום: כוח חשוב, אבל צריך לדעת מתי להפעיל אותו, לאיזה כיוון ואיך להשתלב בתנועה של בן הזוג. קאנו בתקופת מייג׳י, IJF, המורים והאסכולות שלמד, IJF

1882: אולם קטן שממנו יצא ענף שלם

במאי 1882 הקים קאנו בטוקיו את הקודוקאן, המקום שבו החל ללמד את שיטתו. הוא היה אז צעיר בתחילת שנות העשרים לחייו. האולם הראשון פעל בשטח של מקדש, היו בו 12 מחצלות טטאמי, ובתחילת הדרך למדו אצלו תשעה תלמידים.

לא היו שם יציעים מלאים, מצלמות טלוויזיה או אלופים אולימפיים. הייתה קבוצה קטנה של מתאמנים ומורה שהאמין שאפשר ליצור שיטה בעלת ערך גופני, מחשבתי וחינוכי.

קאנו התבסס על מסורות קיימות, בחר מתוכן טכניקות ופיתח מסגרת לימוד משלו. הוא צמצם את השימוש בטכניקות מסוכנות באימון החופשי, כדי לאפשר תרגול משותף ומבוקר. הלימוד כלל גם רנדורי, תרגול חופשי עם בן זוג, וגם קאטה, סדרות תנועות שנקבעו מראש. כך אפשר היה ללמוד עקרונות, להתנסות ולשפר את הביצוע לאורך זמן. ראשית הקודוקאן, משרד החוץ היפני, הגישה החינוכית החדשה, IJF

מה פירוש השם ג׳ודו?

ביפנית, ג׳ו קשור לרכות ולהסתגלות; דו פירושו דרך. לכן נהוג לתרגם ג׳ודו כ״הדרך העדינה״ או ״דרך הרכות״. מי שהתנסה באימון יודע שהדרך הזאת דורשת מאמץ. הרעיון הוא לפעול בחוכמה: להבין את המצב, להסתגל אליו ולהשתמש ביכולות שלנו בצורה יעילה.

שני עקרונות נעשו מרכזיים בתורתו של קאנו:

• סייריוקו זניו: שימוש מיטבי באנרגיה. לנצל היטב את הכוח הגופני והמחשבתי. באימון זה יכול להתבטא בתזמון נכון ובהבנת התנועה; מחוץ לאולם, בחשיבה לפני פעולה ובהשקעת מאמץ במקום שבו הוא מועיל.
• ג׳יטה קיואיי: תועלת ושגשוג הדדיים. ההתקדמות שלנו קשורה גם להתקדמות של אחרים. בן הזוג מאפשר לנו ללמוד, ואנחנו אחראים לאפשר לו ללמוד ולשמור עליו.

קאנו ביקש שהאימון יתרום לחיים שמחוץ למזרן. השאיפה הייתה לפתח אדם שיודע להתאמץ, ללמוד, לנהוג בהגינות ולהועיל לחברה. העקרונות והחזון החינוכי, אוניברסיטת צוקובה

איך קאנו הפך לדמות חשובה ביפן?

ההשפעה של קאנו נבנתה גם בכיתות הלימוד ובמוסדות החינוך. הוא לימד בגקושואין, מוסד שבו התחנכו ילדי האצולה היפנית, וניהל לאורך שנים מוסדות להכשרת מורים שהיו בין קודמיה של אוניברסיטת צוקובה.

הוא קידם חינוך גופני, הכשרת מורים ופעילות ספורטיבית. התפקידים האלה נתנו לרעיונותיו דרך להגיע לדורות של מחנכים ותלמידים. מכאן אפשר להבין את מעמדו: הוא שילב ידע באומנויות לחימה, יכולת הוראה ומעורבות במערכת החינוך ובתנועת הספורט היפנית.

בשנת 1909 היה קאנו לחבר הראשון מאסיה בוועד האולימפי הבינלאומי. בשנת 1912 עמד בראש המשלחת היפנית למשחקים האולימפיים בשטוקהולם. פעילותו חרגה הרבה מעבר לג׳ודו, והוא נעשה דמות מרכזית בקידום הספורט ביפן. קאנו כאיש חינוך, IJF, פועלו בחינוך ובתנועה האולימפית, אוניברסיטת צוקובה

הג׳ודו נעשה אחד מענפי הספורט המזוהים עם יפן וחלק ממסורת הבודו, אומנויות הלחימה היפניות. הקשר לחינוך נמשך גם בדורות הבאים: בשנת 2012 נכנסו לימודי בודו לחובת הלימודים בחטיבות הביניים. חשוב לדייק: החובה היא ללמוד בודו, וג׳ודו הוא אחת האפשרויות; אין פירוש הדבר שכל תלמיד ביפן לומד דווקא ג׳ודו. משרד החינוך היפני, מחקר על יישום התוכנית, אוניברסיטת ואסדה

מיפן לאירופה ולעולם

בשנת 1889 יצא קאנו למסעו הראשון באירופה. הוא ביקר בבתי ספר, נפגש עם אנשי חינוך ולמד על שיטות הוראה במדינות שונות. מסעותיו יצרו קשרים ועזרו להפיץ את רעיונותיו מעבר ליפן. המסע הראשון באירופה, IJF

ההתפשטות נעשתה גם בעזרת מורים יפנים ותלמידים שהעבירו את הידע הלאה. בבריטניה ייסד גונג׳י קואיזומי בשנת 1918 את מועדון הבודוקוואי בלונדון. המועדון, שעסק בראשיתו גם באומנויות לחימה נוספות, נעשה מרכז חשוב להתפתחות הג׳ודו האירופי. ביקורו של קאנו ב־1920 חיזק את הקשר בינו לבין הקודוקאן. היסטוריית הבודוקוואי

בצרפת מילא המורה מיקינוסוקה קוואישי תפקיד מרכזי בהפצת הג׳ודו, בסיוע משה פלדנקרייז. במקביל התפתחו קהילות ג׳ודו גם בארצות הברית, בקנדה ובברזיל. בהדרגה קמו מועדונים ואיגודים, נוצרו קשרים בין מדינות והג׳ודו נעשה שפה משותפת לאנשים שלא דיברו אותה שפה.

פרט מעניין נמצא דווקא בחגורות: מערכת צבעי החגורות המוכרת למתחילים התפתחה גם מחוץ ליפן. לפי סקירת ה־IJF, היא התגבשה באנגליה בשנות העשרים וזכתה לתפוצה רחבה בזכות שיטת קוואישי. התפשטות הג׳ודו ושיטת החגורות, IJF

מהקודוקאן למשחקים האולימפיים

קאנו נפטר בשנת 1938, במהלך הפלגה חזרה ליפן. הוא לא זכה לראות את הג׳ודו נכנס למשחקים האולימפיים. אחרי מלחמת העולם השנייה התרחב הענף, ובשנת 1951 הוקמה התאחדות הג׳ודו הבינלאומית, IJF. בשנת 1956 התקיימה בטוקיו אליפות העולם הראשונה, לגברים וללא חלוקה לקטגוריות משקל. קאנו ושנותיו האחרונות, IJF, ציר הזמן של הענף, IJF

בשנת 1964, כשיפן אירחה את המשחקים האולימפיים בטוקיו, נכנס הג׳ודו לתוכנית לראשונה. אחד הרגעים הגדולים התרחש בתחרות במשקל הפתוח: אנטון חיסינק מהולנד זכה בזהב. שלוש הקטגוריות האחרות הסתיימו בניצחונות יפניים. חיסינק, שכבר ב־1961 היה לאלוף העולם הראשון שאינו יפני, המחיש עד כמה עמוק נקלט הענף מחוץ לארץ שבה נולד. אנטון חיסינק, היכל התהילה של IJF

הדרך האולימפית לא הייתה רצופה מההתחלה: הג׳ודו נעדר ממשחקי 1968 וחזר ב־1972. מאז הוא חלק קבוע מהתוכנית האולימפית. החזרה לתוכנית האולימפית

גם לנשים יש חלק מרכזי בסיפור

ההזדמנויות שניתנו לנשים בג׳ודו לא תמיד היו שוות לאלה שניתנו לגברים. נשים התאמנו כבר בראשית התפתחות הענף, אך הדרך לאליפויות הגדולות הייתה ארוכה. קייקו פוקודה, נכדתו של המורה הראשון של קאנו, הקדישה את חייה להפצת הג׳ודו לנשים.

בשנת 1980 התקיימה בניו יורק אליפות העולם הראשונה לנשים. ב־1988 הופיע ג׳ודו הנשים באולימפיאדת סיאול כענף ראווה, וב־1992, בברצלונה, הפך לענף אולימפי רשמי. זה היה צעד גדול עבור דורות של ספורטאיות. במשחקי טוקיו 2020, שנערכו ב־2021, נוספה לראשונה גם תחרות קבוצתית אולימפית מעורבת לנשים ולגברים. חלוצות הג׳ודו, IJF, אבני הדרך בתחרויות, IJF, התחרות המעורבת בטוקיו, IJF

אלופים ואלופות שכדאי להכיר

אלה כמה מהדמויות שהשאירו חותם על הענף. כל אחת מהן מייצגת פרק אחר בסיפור שלו.

תולדות הג׳ודו על ציר הזמן

1. 1860ג׳יגורו קאנו נולד במיקאגה שביפן.
2. 1877קאנו מתחיל ללמוד ג׳ו־ג׳וטסו אצל פוקודה.
3. 1882הקודוקאן מוקם בטוקיו והג׳ודו יוצא לדרך.
4. 1889קאנו יוצא למסעו הראשון באירופה.
5. 1909קאנו נעשה החבר הראשון מאסיה בוועד האולימפי הבינלאומי.
6. 1918מועדון הבודוקוואי מוקם בלונדון.
7. 1938קאנו נפטר במהלך הפלגה ליפן.
8. 1951מוקמת התאחדות הג׳ודו הבינלאומית, IJF.
9. 1956אליפות העולם הראשונה לגברים מתקיימת בטוקיו.
10. 1964הג׳ודו נכנס למשחקים האולימפיים בטוקיו.
11. 1972הג׳ודו חוזר לאולימפיאדה אחרי היעדרות ב־1968, ומקומו בה נעשה קבוע.
12. 1980אליפות העולם הראשונה לנשים מתקיימת בניו יורק.
13. 1992ג׳ודו נשים נכנס לתוכנית האולימפית הרשמית בברצלונה.
14. 2021בטוקיו 2020 נערכת לראשונה תחרות ג׳ודו אולימפית לקבוצות מעורבות.

מקורות לציר הזמן: סקירת IJF, ביוגרפיית קאנו, לימודיו הראשונים, מסעו הראשון, אוניברסיטת צוקובה, הבודוקוואי, טוקיו 2020.

הסיפור ממשיך גם באימון שלנו

ההיסטוריה של הג׳ודו ממשיכה בכל פעם שמישהו לומד תנועה חדשה, עוזר לבן זוג לקום או חוזר לנסות אחרי שלא הצליח. באימון במכבי רפאל תל אביב אנחנו חלק מאותה שרשרת של מורים ותלמידים, שנמשכת מהאולם הקטן של קאנו ועד לטטאמי שלנו.

לא כל מי שמתאמן יזכה במדליה אולימפית. אבל כל ילדה וילד יכולים ללמוד, להשתפר ולתרום לחברים שמתאמנים לצדם. זהו אחד הרעיונות היפים שקאנו השאיר לנו: מה שלומדים בג׳ודו יכול להמשיך איתנו גם אחרי שיורדים מהמזרן.